<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן שער המיחוש</h1>
<h2>דף לב.</h2>
גרסינן בפרק במה מדליקין אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. בסוטה (י"ד א') אמר ר' חמא בר' חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם לילך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא הלך אחר דרכיו של הקב"ה, מה הקב"ה הלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים, ומה הקב"ה בקר חולים שנאמר וירא אליו ה' אף אתה בקר חולים, ומה הקב"ה קבר מתים דכתיב ויקבור אותו בגי אף אתה קבור מתים, ומה הקב"ה נחם אבלים שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמ"ח, תחלתה גמ"ח דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמ"ח דכתיב ויקבור אותו בגי. במסכת שמחות דהיא אבל רבתי, תנו רבנן משאדם עולה למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים, שמא הלוית או שמא הלווך אדם, שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך. ואין נכנסין אצלו לא בראשון ולא בשני אלא בשלישי. ואם היה מטורף אפי' בראשון. והקרובים נכנסים אצלו בכל שעה שבקור חולים אין לו שעור. בפאה ירושלמי (פ"ג ה"ט) דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים נכנסין אצלו לאחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד, דלמא ר' חוניא ור' פנחס ור' חזקיה סלקון מבקרא לר' יונה בתר תלתא יומין. אמר לון בי בעיתון מקיימא מתניתא. פירוש אמר להם בתמיהה לומר שהחברים כקרובין ונכנסין אצלו מיד.
במסכת נדרים (ל"ט ב') תנא בקור חולים אין לו שיעור. מאי אין לו שיעור אמר אביי אפי' גדול אצל קטן. רבא אמר אפי' מאה פעמים ביום. רבי חלבו חלש נפק אכריז רב כהנא רבי חלבו באיש ליכא דקא אתי, אמר להו ולא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכבדו ורבצו לפניו חיה אמר לו רבי החייתני יצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים שיחיה. אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה. פירוש לא ליסעוד אינש קצירא כדכתיב [במדבר ט"ז] ופקודת כל האדם יפקד עליהם ומתרגמינן וסיעדא דכל בני אינשא יסתעד עליהון והוא כמו ביקור. ושמעינן מהכא דבקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו כדתניא (מ"ק ה' א') וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. הלכך המבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים המצוה. תניא (נדרים מ"א א') ר' יוסי בן פרטא אומר משום ר' אליעזר אין מבקרים לא לחולי מעים ולא לחולי העין ולא למיחושי הראש חולי מעים משום כיסופא. חולי העין ומיחושי הראש משום דרב יהודה דאמר רב יהודה דבורא קשי לעינא ומעלי לאישתא. הילכך היכא דתקיף ליה עלמא בין באישתא בין בשאר חליים וקשה לי' דיבורא אין מבקרין אותו לפניו אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין עליו ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בזה, ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים.
ביציאות השבת (י"ב א') תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' מאיר אומר יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים אומר בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דר' חנינא דאמר ר' חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו עם חולי ישראל כמאן כרבי יוסי וכן הלכה. אמר רבה בר בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דר' אלעזר לשיולי בתפיחא זימנין אמר ליה המקום יפקדך לשלום וזימנין א"ל רחמנא לידכרך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, שאני חולה דשכינה עמו דא"ר יהודה אמר רב מנין שהקב"ה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. שמע מינה בקשת רחמים שמע מינה בקשת רחמים בפני החולה בכל לשון. ואם בקש עליו רחמים שלא בפניו בלשון הקדש כשאר תפלות היחיד.
באבל (פי"ב) תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל לא את האשה, והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעים.
<h2>דף קכט.</h2>
בפרק מפנין אמר רב עולא בריה דרב עלאי כל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. בפרק ר"א דמילה (קל"ד א') תניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר רשב"א פעם אחת חשש ר"מ במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן בשבת ולא הניחנו אמרנו לו רבי דבריך יבטלו בחייך אמר לנו אע"פ שאני אומר כך וחברי אומר כך לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי. אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל מכה בשבת. ושמואל אמר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה, והלכתא כשמואל דתניא כוותיה אין נותנין חמין ושמן ע"ג מכה בשבת ולא ע"ג מוך ליתן על גבי מכה בשבת. (נ"א ולא ע"ג מוך שע"ג מכה). ת"ר נותנין ע"ג מכה מוך יבש וספוג יבש בחדש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשים בישנים.
בסוף עירובין (ק"ב ב') ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מרח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת בשפרשה ע"ג כלי אבל פרשה ע"ג קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמר רב יהודה הלכה כר' יהודה. ולית הלכתא כוותיה דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כת"ק.
בפרק חבית (קמ"ז א') אין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר. (שבת ק"ט א') אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש. איבעיא להו חלא מאי, א"ל רב הילל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרין חלא לא. אמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא מסי להו ואסור. (שם ב') כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהם לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה. (שם קי"א א') החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד. בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן ורד בשבת שכן דרכן של בני מלכים לסוך שמן ורד בחול ר"ש בן אלעזר אומר כל ישראל בני מלכים הם. אמר רב הלכה כר"ש ולא מטעמיה דאלו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא שכיח לא, וכן הלכה.
תוספתא אין לועסין מצטכי בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר. החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ויהא פולט אבל מגמע ובולע ומטבל כדרכו ואינו חושש. והחושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון וכי תנן נמי הכי במתניתין לא יגמע ויפלוט תנן. בפרק אע"פ (כתובות ס' א') תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס. בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ח ב') אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא מעלין אזנים בשבת תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ"ט יד מיזרף זריף. אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנין מאתמול ואיתויי מאתמול אבל מישחק ואיתויי בשבת לא. אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מניה דרב יהודה אפילו מישחק סמנין ואיתויי בשבת דרך רשות הרבים מותר. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא בלילא בי שמשי צוחא צוחא וליכא דאשגח בה פקע עינה ומתה, נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ"ט דשורייני דלבא בעינא תלו. כגון מאי אמר רב יהודה כגון דמא ורירא ודיצא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא ופציחי עינא דלא.
בפרק שני דביצה (כ"ב א') בעא מניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט, היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעיא לי דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור. וה"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר שרי למכחל עינא מגוי בשבת. ואיכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מגוי בשבת, א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י גוי בשבת וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לגוי ועושה ה"מ דלא מסייע בהדיה מר הא קמסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושות הן. ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל דקדושה אחת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל ביו"ט שני של גליות, ע"כ גמרא.
והנך שמעתתא מרפסן איגרי, דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול דאע"ג דכוחלת יש בה משום שבות התירוהו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכוחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא, שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן בפרק המצניע (שבת צ"ה ב') וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור. ולא עוד אלא אפי' בדברים המותרים לבריא אסרו לחולה כדתנן (שם ק"ט ב') חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר.
והכין פירוקא דמלתא, מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו שבות שאין בו מעשה דהיינו אמירה לגוי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי. וזהו שאמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה ע"י גוי בשבת. וזהו דאמימר כחל מגוי. ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו. וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועושה מעשה כדרך שעושה בחול החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשנוי. וזהו דין אחד בחולה שאין בו סכנה כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן בפרק במה מדליקין (ל' א') אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור, ואוקימנא בחולה שאין בו סכנה ור' שמעון היא, אע"ג דכבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם, איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה, אבל חולי שיש בו סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלויה בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר בשבת מפני שהוא סכנת ביטול אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכא דשחיקי סמנין מאתמול כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא, ובודאי סכנת עורון הוא והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל. וזהו משפט שני.
אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (כ"ח א') תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סממנין דאסור כדאמרינן בפרק במה בהמה (נ"ג ב'). וזהו היא דרך שלישית.
ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא, שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דהני מילי כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא, אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו. ויש אומרים דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון, אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו, וכר' יהודה, לפי שהוא דבר השוה לכל נפש שאף הבריאין כוחלין. וכן כיבוי הנר משום דבר אחר וכיבוי שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו כולן מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה, וחומר הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן. אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י גוי. ואין לי לחלק. דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו, עדויי אוכלא ועדויי כיבי דגופא שוין נינהו, ומאן דאכיל לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה, ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.
